אצלנו בארץ, עץ הזית מעורר קשת רחבה של תחושות ורגשות. גזעו העבה והמוצק קושר אותנו לאדמה הזאת מאות בשנים, ענפיו מזכירים לנו את חלום השלום ההולך ונמוג, גזעו העקור דווקא את מלחמת האדמות המשתוללת, שמנו - את הזך והטהור, ואילו לגבי הפרי עצמו – הזית, נדמה כי התחושות מעורבות.

אין חולק על כך שישר מהעץ הפרי מר לפחות כמו שהוא קטן וקשה, ובוודאי אינו אכיל. על מנת להפוך את הפרי לאכיל יש להשקיע בו טיפול פרטני הכולל חירוץ והשרייה למשך מספר שבועות. שיטות ההכנה שונות ומגוונות והתוצאה, שהינה שילוב של זן העץ וגידולו עם התהליך הייחודי, הינה פסגת גאוותם של חקלאים רבים. בעבור אחרים, נדמה שההשקעה אינה מידתית והזית המוגמר נותר מר וקטן ואינו מצדיק את ההתעסקות.

בעידן בו שפים ממלאים את טורי הרכילות ובישול גורמה הופך לנחלת הכלל, נדמה שמקומו של הזית מעט נפקד מחיינו הקולינריים. טור זה נועד למלא את החלל ולהנגיש לקוראיו הנאמנים את העומק שפרי שנוי במחלוקת זה יכול להציע.

את טור הביקורת הראשון אני מקדיש למקום בו הרעיון החל להתגבש, סניף "המלבייה" בשוק הכרמל.

לאלו מביניכם שאינם מכירים, מדובר בדוכן המגיש מלבי וסחלב לחפצים בקינוח ובירה קרה מהחבית לחפצים בבירה קרה מהחבית. איפה הזיתים תשאלו? ובכן, יחד עם הבירה ניתן לקבל צלוחית זיתים כנשנוש צד. אמנם רק נשנוש צד אבל תיכף תגלו כמה טעויות אפשר לעשות בדרך.

ראשית ההגשה, קיבלנו קערית קטנה מזכוכית המכילה תשעה זיתים. לגבי הקערית,היא אמנם היתה קטנה, אבל לא מספיק כדי שתשעת הזיתים ימלאו אותה בשפע, מה שהדגיש את החסר במנה יותר מאת הקיים. בנוסף, ניכר שמרוב שימוש הזכוכית איבדה מצלילותה וקיבלנו קערה עכורה שלא עוררה בנו את התיאבון הדרוש לאכילה הקרבה.

לגבי הכמות, תשעה זיתים הייתי מצפה לקבל במסעדה של השף רובישון בה כל זית עבר טיפול אישי באבני חלוקים חמות לפני שהוגש, ואיך לומר זאת בעדינות, זה לא המקרה.

והזיתים עצמם? הם היו רכים יתר על המידה, מה שהעיד על השריה ממושכת שסחטה מהם את שרידי הטעם האחרונים. בחינה אקראית של החירוץ העלתה כי הוא נעשה ביד לא מיומנת ובמקום להיות פתח צר, מעין פשפש דרכו מתחלפת המרירות בטעמים מבחוץ, נסללה לה אוטוסטרדה דרכה הוחלפו כל טעמי הזית בתיבול שבמשרה.

את התיבול שבמשרה קשה היה לבחון כיוון שהוסיפו לו כמות צ'ילי חריף שכיסתה על כל טעם אחר.

התוצאה היתה זיתים מנופחים מנוזל, רכים מדי, סרי טעם, אך חריפים במידה. כנשנוש לצד בירה קרה זה יכול לעבוד, כמנה בפני עצמה ממש לא.

כשהוגשו לנו הזיתים נאמר לנו שהם זיתים מיוחדים, אחת מגאוות המקום, אשר מקורם בכפר. כששאלנו איזה כפר בדיוק, שהרי אין לבלבל בין זיתי הגליל לזיתי השומרון, נתקלנו בפרצוף תוהה. אני מקווה שבכוחו של טור זה להחליף את התהייה בתשובה ראויה.

חשבון בבקשה:

מלבי – 10 ש"ח

שליש גולדסטאר – 15 ש"ח

זיתים בצד – חינם, אך תקחו בחשבון שבכל פעם שתבקשו יגישו לכם תשעה ספורים.